הצעיף האדום מגונן עליה בקפידה מפני הרוח.
טיפות גשם מתחילות לזלוג על פניה, חמות כמו דם,
ואפור השמיים מאיים ומזכיר לה חשבון פתוח.
היא אוחזת חזק במזוודתה הקטנה,
מזוודה אשר ליוותה אותה כבר מעל עשרים שנה,
היא מסרבת להרפות, מצמידה אותה אליה בחוזקה,
הרי יש שם הכל. כל מה שהיא אספה. כל מה שהיא צריכה.
קצת עצב, הרבה צחוק וחוויות, קמצוץ של תקווה והמון אהבה...
היא לא ידעה שיש זכרונות שנחרטים כה חזק, שהלב חפץ בשכחה.
היא מעולם לא חשבה שהמזוודה תהפוך להיות כה כבדה,
שכל הזכרונות לעולם ילוו אותה בדרכה המשונה,
כל הכאב הזה, מהול בשמחה,
כל מה שהשתדלה להסתיר מהול באמת פשוטה,
כל זה מציף אותה, ולא עוזב אותה. היא לא יכלה לתאר לעצמה...
אסור להתפשר על אושר, היא יודעת.
אסור לוותר על מה שחשוב!
אסור לתת לעצמך פחות ממה שמגיע לך, היא קובעת,
אסור להרשות לעצמך להרגיש לא אהוב!
המזוודה כבדה מאי פעם, ואין איש שיושיט את ידו,
העננה אפורה ומאיימת עם רעם, ומי יעיז לקוות לטוב.
היא הולכת ולא עוצרת,
היעד שלה לא ממש מובן,
כבר עבר הקיץ ובחוץ ישנה שלכת,
ריח הסתיו עולה ומנקה את האבק הישן.
היא לא לבד. יש איתה הרבה נוסעים והולכים.
הרבה נוסעים והולכים ורצים ואצים. ושוב רצים. וחלילה חוזרים.
היא מרגישה שייכת,
כל כולה מחוייכת,
מתרחבות הלחיים,
היא חושפת שיניים.
היא שכחה לקחת איתה כמה דברים.
אולי טוב שכך, הלא הם מכבידים.
גם ככה המזוודה לא נוחה לה,
גם ככה המזוודה שוב עדה לכך שרע לה,
החיוך הרחב והיפה שלה לא מצליח לכפר.
לא מצליח למחוק את העבר הקודר,
לא עוזר לה לחוש תקווה,
נדמה שלנצח האכזבה תשאר בליבה.
אסור להתפשר על אושר. היא יודעת.
כבר מאוחר מדי. הרכבת הזאת נוסעת...
לחכות לאחת הבא זה אפשרי אך מעייף,
זה לוקח הרבה זמן, מאמצים ובכלל זה מפרך.
אז אולי להתפשר ולהשאר ברכבת?
הלא בסך הכל היא נחמדה ונהדרת.
טוב שם, חם ונעים,
ואנשים כה חביבים.
מה רע לה? מה רע לה אלוהים??
אה.. שזאת לא רכבת שלה.
לא משנה כמה היא חביבה,
היא זיוף ולא הדבר האמיתי אותו היא כה רוצה.
היא לא באמת מה שבו חשקה נפשה.
מה היא תעשה? תחושה בודדה וחסרת אונים.
הכל בוער ומתקומם אצלה בפנים.
האם יהיה לה אומץ להשליך את המזוודה, לה היא כה רגילה?
האם היא תוכל לקפוץ מהרכבת הזו ולהשאר בחיים?
ואם תשאר בחיים.. האם תעיז לחפש מזוודה חדשה?
שאולי הפעם תהיה קצת יותר איכותית ויפה, בלי הרבה מנעולים?
האם תמצא את אשר היא חולמת עליו יותר מכל?
האם תיצור את אשר דמיונה היוקד רואה ברור יותר מהכל?
אסור להתפשר על אושר.
היא התעוררה בפתאומיות, מזיעה עם דפיקות לב חזקות.
האוזניות חיממו את אוזניה והשמיעו את המוזיקה שהיא אוהבת.
היא הסתכלה מסביב בעיניים גדולות,
היא לא יכלה להחליט אם זה היה חלום או מציאות כואבת.
היא ירדה מהרכבת בתחנת קינגס קרוס,
שלום לונדון, כן אני יודעת שאת לא מחכה לי.
אבל אני כן ועל אושר אסור להתפשר, שמעת?
אסור להתפשר על אושר (סיפור בחרוזים');){kind=link}