כי מה שנשאר זה לכתוב.

כשעצוב לי ורע לי ואתה כולך דואב.

וכי מה נשאר לי וכי מה נשאר לך,

הכל זה משחק, למי יש יותר ולמי יש מה,

זו אינה תחרות על ליבי או ליבך,

אין דרג למסכנות לא לעצמי ולא לעצמך.

כשאין דבר המחזיק אותי בעמידה,

כשהשריון הנוצץ שלך נופל ומתפורר,

כשכל מה שאני חשה זו עייפות וחולשה,

כשהחלום שלך ברקע, כמו אבק מתפזר.

כל מה שנותר לי זה לכתוב.

כל מה שנותר לך זה לכתוב.

וכי מה שנשאר (לנו) זה לכתוב.

ואולי יום אחד, נהיה כמו שהיינו פעם,

ואולי יום יבוא ונפרח כאירוסים עליזים,

ואולי שוב נרגיש כילדים מאוהבים ולחיינו יהיה טעם,

ואולי נצמח מאירוסים סגולים לנישואים צבעוניים.

ואולי אני אלמד לשתוק,

ואתה תלמד לדבר,

אני אלמד לכעוס,

ואתה תלמד אותי לקטר.

אני ארגיע אותך בסבלנות ושלווה,

אתה תלמד אותי מחדש את כוח האהבה,

נתמכר לריחות האירוסים זו של זה,

כל בוקר יתחיל בביתנו עם מתיקות מהולה בניחוח קפה.

אתה תנגן ואני ארקוד.

אתה תשיר ואני אשחק.

אתה תצחק בקולי קולות,

ואני אחקה אותך ואצחקק צחוק נבזה.

כי מה שנשאר זה לכתוב.

כי מה עוד אפשר לומר?

העבר כבר חלף לו על פני הרחוב,

ואיש אינו יודע מה מצפין המחר.

אני האמנתי, התעקשתי, 

עודני מאמינה, מתעקשת ולא מרפה.

ואולי מה שאתה ניסית ללמדני,

שעדיף להניח לסדרו של עולם, ושעה אחת קודם,יפה.

יש כל כך הרבה מה לכתוב והבטן מלאה.

אם רק סוף סוף היה אומץ להפסיק שזה יהיה למגירה.

אם רק יכולתי לומר כל מה שאני מרגישה,

הרי אני מצטיינת קבועה בכנות יתרה.

אם רק אתה היית יוצא מאיזור הנוחות והשלווה,

וסוף סוף הדרמטיות שלך הייתה מקבלת הצדקה.

וכי מה שנשאר זה לחיות. להיות או לא להיות- אין כזאת שאלה.

לצחוק, לנשום, לתת ולבכות. לחבק, לקבל ולהכיל בחזרה.

וכי מה שנשאר זה לכתוב,

הכתיבה מהווה מפלט נהדר.

מאחורי המילים היפות ואף הגבוהות,

ישנה מסכת שיש יפיפייה.

וכי מה שנשאר זה לישון.

הכרית מהווה איזור נוחות מאוד משוכלל,

מאחורי הרוגע, החלומות והסיוטים,

ישנה בריחה כה אמיתית ונכונה.

כשעצוב לי ורע לי ואתה כולך דואב.

וכי מה נשאר לי וכי מה נשאר לך,

הכל זה משחק, למי יש יותר ולמי יש מה,

זו אינה תחרות על ליבי או ליבך,

אין דרג למסכנות לא לעצמי ולא לעצמך.

כשאין דבר המחזיק אותי בעמידה,

כשהשריון הנוצץ שלך נופל ומתפורר,

כשכל מה שאני חשה זו עייפות וחולשה,

כשהחלום שלך ברקע, כמו אבק מתפזר.

כל מה שנותר לי זה לכתוב.

כל מה שנותר לך זה לכתוב.

וכי מה שנשאר (לנו) זה לכתוב.

ואולי יום אחד, נהיה כמו שהיינו פעם,

ואולי יום יבוא ונפרח כאירוסים עליזים,

ואולי שוב נרגיש כילדים מאוהבים ולחיינו יהיה טעם,

ואולי נצמח מאירוסים סגולים לנישואים צבעוניים.

ואולי אני אלמד לשתוק,

ואתה תלמד לדבר,

אני אלמד לכעוס,

ואתה תלמד אותי לקטר.

אני ארגיע אותך בסבלנות ושלווה,

אתה תלמד אותי מחדש את כוח האהבה,

נתמכר לריחות האירוסים זו של זה,

כל בוקר יתחיל בביתנו עם מתיקות מהולה בניחוח קפה.

אתה תנגן ואני ארקוד.

אתה תשיר ואני אשחק.

אתה תצחק בקולי קולות,

ואני אחקה אותך ואצחקק צחוק נבזה.

כי מה שנשאר זה לכתוב.

כי מה עוד אפשר לומר?

העבר כבר חלף לו על פני הרחוב,

ואיש אינו יודע מה מצפין המחר.

אני האמנתי, התעקשתי, 

עודני מאמינה, מתעקשת ולא מרפה.

ואולי מה שאתה ניסית ללמדני,

שעדיף להניח לסדרו של עולם, ושעה אחת קודם,יפה.

יש כל כך הרבה מה לכתוב והבטן מלאה.

אם רק סוף סוף היה אומץ להפסיק שזה יהיה למגירה.

אם רק יכולתי לומר כל מה שאני מרגישה,

הרי אני מצטיינת קבועה בכנות יתרה.

אם רק אתה היית יוצא מאיזור הנוחות והשלווה,

וסוף סוף הדרמטיות שלך הייתה מקבלת הצדקה.

וכי מה שנשאר זה לחיות. להיות או לא להיות- אין כזאת שאלה.

לצחוק, לנשום, לתת ולבכות. לחבק, לקבל ולהכיל בחזרה.

וכי מה שנשאר זה לכתוב,

הכתיבה מהווה מפלט נהדר.

מאחורי המילים היפות ואף הגבוהות,

ישנה מסכת שיש יפיפייה.

וכי מה שנשאר זה לישון.

הכרית מהווה איזור נוחות מאוד משוכלל,

מאחורי הרוגע, החלומות והסיוטים,

ישנה בריחה כה אמיתית ונכונה.